החלטות מתבקשות להתקבל!

על הקושי בקבלת החלטות

על שולחן העבודה של יואב (שם בדוי) מנהל רכש בחברה צומחת, נערמים זה מעל זה נושאים לא סגורים. הוא הזמין אותי להתייעצות ראשונית בשלב שבו חרב הפיטורים כבר הונחה על צווארו, כי בחברה לא היו מרוצים ואמרו לו מפורשות שההתנהלות שלו 'תוקעת' את החברה במצב סטטי.
"תחום הרכש חדש לי," הוא הסביר, "קודמתי לתפקיד, ואני חייב להוכיח את עצמי. אם אני לא אצליח, אני לא יודע איזה חברה תסכים לקבל אותי אחרי הדימוי הכושל שיצרתי לעצמי. ואת יודעת, בתעשייה שלנו כולם יודעים על כולם. מחר זה רץ כמו אש בשדה קוצים, ואני מחוסל".

להישאב למעגל של דחיינות בקבלת ההחלטות

פתחנו יומן ובדקנו מה נמצא על הפרק; מהם אותם נושאים ש'תקועים', והיו לא מעט. יואב הסביר שלכל אחת מהחלטות שהוא צריך לקבל תהיה השפעה כזו או אחרת על החברה או על מחלקה מסוימת. "יש לי אחריות גדולה מאוד".
שאלתי את יואב איך בכל זאת הוא הצליח לקבל החלטות לפני כן, והוא תיקן את דבריי ואמר: "קודם כול, לא הייתי קורה לזה הצלחות, כי קיבלתי החלטות כשכבר לא הייתה ברירה, ולא יכולתי לדחות את ההכרעה, ובדיעבד אני חושב שאם הייתי מנהל את התהליך הזה טוב יותר הייתי מגיע לתוצאות טובות יותר. כרגע התוצאות שלי הן בינוניות ומטה".

שיבחתי את יואב על היכולת שלו להיות מודע לצורה שבה הוא מקבל את ההחלטות ואת האחריות שהוא לוקח על מעשיו, בעוד אחרים היו מעבירים הלאה את האחריות מכתפיהם לכתף של קולגה או ספק.

היכולת להתבונן על בעיה ממבט-על היא תכונה שמאפיינת אנשים מצליחים ומתקדמים

ניסיתי להמחיש ליואב את הבעיה בצורה ויזואלית, והסברתי לו שהדחיינות שלו בקבלת ההחלטות לדקה ה-90 לא פותרת את הבעיה, ויותר מזה עורמת לו על הגב 'הר ענק של בעיות'. כי אם נתאר כל עניין שיש להכריע בו, לשק של חול שהוא סוחב על הגב, אז בכל פעם שהוא לא מקבל החלטה בזמנה, הוא מעמיס אותה על הגב לצד החלטות אחרות, וכך הוא מתהלך יום-יום כשערימה של בעיות לא פתורות מונחת לו על הגב, דבר שמוביל כמובן למתח עצום שרק הולך וגובר, כיוון שבאיזשהו מקום ברור שנצטרך להתמודד עם כל אותם "שקים". לזה נוסיף שכשאנחנו עמוסים מתלווה לזה גם תחושה כאילו אין בהירות באוויר שסביבנו, ו"ברעש" הזה קשה מאוד לקבל החלטות.
"כבד, לא?!" שאלתי אותו. "כבד מאוד," הוא השיב לי וחייך.

מדוע אנחנו נוטים לדחות את קבלת ההחלטות?

נושא הדחיינות בקבלת ההחלטות הוא מוכר, ויואב אינו היחיד ש'סובל' ממנו. כולנו, בצורה זו או אחרת, מעדיפים לעיתים להניח את הבעיה בצד, ולתת לה לחלוף בתקווה שאולי היא תיעלם מעצמה.
כדי להבין את אחד ממרכיבי הדחייה צריך ללכת מהסוף להתחלה. מסתבר שאחת הסיבות לכך שאנחנו נמנעים מקבלת החלטות או דוחים אותן היא התוצאה – החשש מפני החרטה. כך קורה שאנחנו ניצבים מול דילמה וצורך להכריע בין אפשרות A לבין אפשרות B. כאשר המשמעות של הבחירה בין השתיים היא גם מהותית, כלומר בחירה ב-A היא בלתי הפיכה, ואין דרך לחזור ממנה לאפשרות B, מה שנקרא 'נגעת-נסעת', החשש שלנו מפני החרטה רק ילך ויגדל.

ומדוע אנחנו נמנעים ממצבים של חרטה?

כיוון שחרטה כואבת! ובשביל למזער אותה נעשה הכול על מנת להימנע מאותו כאב. בתוך הרגשת החרטה יושב לו עניין אישי ולא פתור, שבו אנחנו חושבים: 'מה היה אילו בחרנו בדרך השנייה". והמחשבה שאנחנו נאלצים לוותר על משהו אחד מעכבת אותנו, כי מה אם האופציה השנייה יכולה להניב לנו רווחים טובים יותר, הצלחות או הישגים.

דבר נוסף שגורם לאנשים להסס בנוגע לקבלת החלטות הוא החשש מפני ההפסד, כי בטבע שלנו אנחנו שונאים כל כך להפסיד, ואפילו יותר ממה שאנחנו אוהבים להרוויח.

ועוד הרגשה מעכבת מצטרפת ל'חגיגה', והיא הרגשת האשמה העצמית. אם יש מישהו שאוהב להרגיש אשם שיצביע; מובן, אף אחד לא מרים יד, וגם אני לא.

האבסורד בכל העניין הסבוך הזה הוא שברור לכולנו שדחיינות בקבלת ההחלטות גורמת לנו למתח עצום, ואילו לאחר שפעלנו והכרענו בעניין אנחנו לרוב חשים הקלה, שחרור ורוגע. מכאן המסקנה ברורה כשמש, והיא שכדאי לקצר את משך הזמן שמוקדש לקבלת ההחלטות.

עצם הידיעה ממה אנחנו נמנעים היא צעד ראשון להתמודד עם דילמות

אחרי ששיקפתי ליואב את המצב שבו הוא נמצא, בצורה של שקים שנערמים על גבו, ואותם הוא נושא יום אחר יום, והנחתי בפניו את המניעים שעומדים מאחורי הקלעים לדחיינות שלו, הוא כבר חייך בהקלה והסביר: "לפעמים רק צריך לפרוש בפני את העובדות על השולחן, כדי שאוכל לעשות את הצעד הראשון".
"אני יודע לקבל החלטות, זה משהו שעשיתי כבר בתפקידים קודמים רק ששם הם לא היו בעניינים מהותיים כל כך. אבל עכשיו כשאני מבין מה המנגנונים שמעכבים אותי כיום, ועד כמה הם מכבידים עליי, אני מקבל את ההחלטה הראשונה שלי להיום: לקבל החלטות בענייני הרכש תוך שבוע מרגע שהם הוגשו לי".

היכולת של יואב לא נבראה 'יש מאין'. בהרבה מקרים כשאנחנו יודעים מי נמצא מולנו בזירה, כלומר מול מי או מול מה אנחנו מתמודדים, קל לנו יותר לקבל החלטה ולפעול. תחשבו על מתאבק שנמצא בזירה ונדרש להילחם מול אדם בלתי נראה, וסביר להניח שתבינו כמה קשה היה המצב שלו.

לסיכומו של עניין

• בעיות או דילמות לא תעלמנה אם נטאטא אותן מתחת לשטיח, וככל שאנחנו נמצאים בתפקיד שיש בו אחריות גדולה: מנהל בחברה, עצמאי, הורה לילדים וכדומה, כך מתבקש שנקבל יותר החלטות.
• הנטייה להימנע מקבלת החלטות או לדחות אותן אינה מסירה אותן מעל גבכם. נהפוך הוא, הדחייה הופכת לעומס נוסף שיקשה עליכם לקבל החלטות אחרות, ויגרור אחריו מתח מיותר. כאשר בדרך כלל לאחר קבלת ההחלטות מרגישים הקלה, שחרור ורוגע, ומכאן המסקנה היא ברורה – כדאי לפעול על מנת לקצר את משך הזמן שבו מקבלים החלטות.
• מעכבי קבלת ההחלטות הם: החרטה, הצורך לוותר על משהו אחר והחשש מפני האשמה עצמית. היו ערים למעכבים אלה והתמודדו איתם. קל יותר להתמודד כשאנחנו יודעים מול מה אנחנו מתמודדים.
• חשוב להבין שאי קבלת החלטה היא למעשה קבלת החלטה שלא להחליט, ולעיתים לזמן הדחייה יש משמעויות נוספות שעלולות לגבות מחיר ולהוביל לתוצאות קריטיות.
• ולבסוף, הפואנטה בכל העניין הזה היא שבסופו של דבר רובנו לא מתחרטים על החלטות שקיבלנו, אלא על החלטות שלא קיבלנו.